ביחד

אל תסיים מהצלחת. מותר לך להרגיש מלא, עד גדותיך.
אל תנקה מאחורי האוזניים. מותר לך להיות אדיש. מותר שלא יהיה איכפת.
אל תראה תמיד חזק, מותר לך להיות חלש לפעמים, להתפרק.
איתי אתה יכול להיראות עקום, שברירי, לא מוצלח.
בוא נישבר, ביחד. בוא נאבד שליטה.
בוא נבכה, עד שנהיה מכוערים בעיני כולם, עם הדמעות והנזלת והפנים המעוותות.
בוא נצחק, בקול, בפה פתוח עד הסוף, שיראו את כל הסתימות. שאנשים ייסתכלו עלינו ברחמים, שייחשבו שאנחנו משוגעים.
בוא נקלל, במילים הכי גסות. אלה שלא אומרים אף פעם, אפילו לא בלב.
בוא נלך לאיבוד ביחד. נתעה חסרי אונים במקומות זרים לנו.
בוא נרוץ יד ביד ברחוב, נדרוך על רגליים, נבריח יונים. שיסובבו אלינו את הראש ויצעקו שאנחנו חוליגנים.
בוא נתחבק, עד שנהיה לאחד, עד שנאבד זה בזה.

איש אחד הלך הלך נפל לבור, ומת.

טוב, האמת שזה יותר מורכב מזה, כמו כל שאר הסיפורים שמספרים לילד קטן, פישטו אותו עד כדי גיחוך על מנת שלא ייצטרך להתמודד עם הגדול מבינתו.

      האיש לא סתם הלך, היו לצידו, מאחוריו ומלפניו אנשים רבים. והוא לא פשוט נפל, זה היה יותר ארוך. יותר..איך  אומרים את זה, תהליכי. האיש גם לא מת מהנפילה לבור. האמת, לקח הרבה יותר זמן למות ממה שבטקסט המקורי, כי הוא צעק ובכה שיוציאו אותו. חלק מהאנשים התעלמו, חלק הנידו בראשם כי הוא היה כל כך  מקסים לפני שהוא נפל לבור, איך הוא הגיע כזה נמוך?

       אבל היו גם את הטובי לב, שניסו לעזור לו. הם שלחו לו ידיים ואמרו לו המון מילים יפות שגרמו לו להפסיק לבכות, ולפחד פחות. הוא לא הגיע לידיים שלהם, ולא הצליח למשוך את עצמו למעלה. אבל באמת יפה מצידם. והם התייאשו באיזה שלב, או שלא התייאשו, אבל סיפרו לעצמם שאם הוא לא יצא כנראה שאי אפשר ובטח המילים שהם אמרו עושות משהו והוא יסתדר לבד והכל יהיה בסדר. הוא לא כעס עליהם, הם היו מקסימים, ובאמת שהוא כבר הרגיש לא נעים מאיך שהוא מפריע להם לעשות מה שהם רוצים ולחיות את החיים שלהם בשקט בלי רגשות אשם מעיקים.

אז הוא התכרבל לו בשקט והשתדל מאוד שהם לא ישימו לב אליו. מידי פעם הם ניסו לבדוק מה שלומו, ואז הוא היה מסתובב בזווית שהם לא ייראו את הפצעים, ומנגב מהר את הדמעות, ומספר שנפלא לו והכל בסדר, ושלא יפריעו לעצמם. 

טוב, נו, עשיתי לכם ספוילר, אז אתם כבר יודעים שיום אחד הם באו לבדוק מה שלומו, ומצאו אותו מת. הם עשו לו הלוויה יפה, ובכו נורא, וידעו להגיד איזה מדהים ומיוחד הוא היה וכמה חבל שהוא איננו. הם הרגישו התעלות עם הצער הזה, הם נהיו חזקים יותר, רגישים יותר, טובים יותר.

        ככה לפחות הם אמרו לי, אני לא יודעת. אני לא הייתי שם. וכששמעתי את הסיפור אמרתי לעצמי, שאני בטוח הייתי יורדת אליו, ומחבקת אותו ומנקה לו את הפצעים. הייתי הופכת את העולם כדי שייצא, הייתי מוחקת לו את החיוך המזויף מהפנים ונותנת לו לבכות על הכתף שלי, עד שכל הפחד והצער והבושה ייתנקזו. זה מה שאמרתי לעצמי. 

זה מה שכולם אומרים לעצמם. 

מתוך: גבעת החול

אני בן מלך נרדם
שאהבתו מעוררתו
לתרדמה חדשה.
אני קבצן של אהבה
שנקרע לו תרמילו
והוא מניח את האהבה
בתוך תרמיל קרוע
(ש"י עגנון) 

ארס. פואטיקה.

אני כותבת קיטש. אני כותבת  כ"כ קיטש, שהתוכן מאבד את הכנות שלו. אני משתמשת ביותר מידי דימויים, מילים גבוהות מידי. כאילו אני מתיימרת להישמע כמו מישהו מוכשר באמת, כאילו אני מאמינה שהזיוף שלי לא יורגש.

אני כותבת רדוד, אני כותבת מתקתק. זה מחליא אותי לפעמים, לקרוא אותי מתבכיינת, מתלהבת. כמו פאקצה ברחוב.

אני טיפשה שמנסה להישמע חכמה. אני קטנה שמנסה להתעוות גדולה. 

מה חשבתי לעצמי.