טוב, האמת שזה יותר מורכב מזה, כמו כל שאר הסיפורים שמספרים לילד קטן, פישטו אותו עד כדי גיחוך על מנת שלא ייצטרך להתמודד עם הגדול מבינתו.
האיש לא סתם הלך, היו לצידו, מאחוריו ומלפניו אנשים רבים. והוא לא פשוט נפל, זה היה יותר ארוך. יותר..איך אומרים את זה, תהליכי. האיש גם לא מת מהנפילה לבור. האמת, לקח הרבה יותר זמן למות ממה שבטקסט המקורי, כי הוא צעק ובכה שיוציאו אותו. חלק מהאנשים התעלמו, חלק הנידו בראשם כי הוא היה כל כך מקסים לפני שהוא נפל לבור, איך הוא הגיע כזה נמוך?
אבל היו גם את הטובי לב, שניסו לעזור לו. הם שלחו לו ידיים ואמרו לו המון מילים יפות שגרמו לו להפסיק לבכות, ולפחד פחות. הוא לא הגיע לידיים שלהם, ולא הצליח למשוך את עצמו למעלה. אבל באמת יפה מצידם. והם התייאשו באיזה שלב, או שלא התייאשו, אבל סיפרו לעצמם שאם הוא לא יצא כנראה שאי אפשר ובטח המילים שהם אמרו עושות משהו והוא יסתדר לבד והכל יהיה בסדר. הוא לא כעס עליהם, הם היו מקסימים, ובאמת שהוא כבר הרגיש לא נעים מאיך שהוא מפריע להם לעשות מה שהם רוצים ולחיות את החיים שלהם בשקט בלי רגשות אשם מעיקים.
אז הוא התכרבל לו בשקט והשתדל מאוד שהם לא ישימו לב אליו. מידי פעם הם ניסו לבדוק מה שלומו, ואז הוא היה מסתובב בזווית שהם לא ייראו את הפצעים, ומנגב מהר את הדמעות, ומספר שנפלא לו והכל בסדר, ושלא יפריעו לעצמם.
טוב, נו, עשיתי לכם ספוילר, אז אתם כבר יודעים שיום אחד הם באו לבדוק מה שלומו, ומצאו אותו מת. הם עשו לו הלוויה יפה, ובכו נורא, וידעו להגיד איזה מדהים ומיוחד הוא היה וכמה חבל שהוא איננו. הם הרגישו התעלות עם הצער הזה, הם נהיו חזקים יותר, רגישים יותר, טובים יותר.
ככה לפחות הם אמרו לי, אני לא יודעת. אני לא הייתי שם. וכששמעתי את הסיפור אמרתי לעצמי, שאני בטוח הייתי יורדת אליו, ומחבקת אותו ומנקה לו את הפצעים. הייתי הופכת את העולם כדי שייצא, הייתי מוחקת לו את החיוך המזויף מהפנים ונותנת לו לבכות על הכתף שלי, עד שכל הפחד והצער והבושה ייתנקזו. זה מה שאמרתי לעצמי.
זה מה שכולם אומרים לעצמם.
וואי!!
השבמחקפשוט מדהים!