בא לי ללבוש את הפיג'מה של אבא, הגדולה עלי בהמון, שעושה לי כתפיים של שחקן כדורגל, וגורמת לי להיראות כזאת קטנה.
אולי לנסוע לשבוע, לשום מקום. בלי הפלאפון או הפייסבוק, בלי לדעת אם אנשים מתגעגעים אלי או לא, בלי לחשוב על זה.
בא לי שלא יהיה לי איכפת, מזה שאם אני איעלם אני גם לא אחסר לאף אחד.
בא לי לבכות למישהו על הכתף. בלי שיהיה איכפת לי אם הזווית של הראש שלי עליו נוחה לא, בלי שאני אדאג מהשאלה אם הוא מובך או מועק ממני. פשוט להישען. בשקט.
אני רוצה לדעת שמישהו אי שם אוהב אותי. באמת. בלי כל הסייגים והמחשבות האלה, שיש לי כשאני אוהבת אנשים. אני רוצה נקודה אחת, של כוח, שממנה אני אוכל לשאוב, תמיד.
אני רוצה לנסוע רחוק, מכל האנשים האלה, שאף פעם לא באמת. שתמיד נשארים רחוקים מידי. להיות רחוקה מההצגות היומיומיות הקטנות האלה, שסוחטות ממני כל כך הרבה כוחות.
אולי לנסוע לשבוע, לשום מקום. בלי הפלאפון או הפייסבוק, בלי לדעת אם אנשים מתגעגעים אלי או לא, בלי לחשוב על זה.
בא לי שלא יהיה לי איכפת, מזה שאם אני איעלם אני גם לא אחסר לאף אחד.
בא לי לבכות למישהו על הכתף. בלי שיהיה איכפת לי אם הזווית של הראש שלי עליו נוחה לא, בלי שאני אדאג מהשאלה אם הוא מובך או מועק ממני. פשוט להישען. בשקט.
אני רוצה לדעת שמישהו אי שם אוהב אותי. באמת. בלי כל הסייגים והמחשבות האלה, שיש לי כשאני אוהבת אנשים. אני רוצה נקודה אחת, של כוח, שממנה אני אוכל לשאוב, תמיד.
אני רוצה לנסוע רחוק, מכל האנשים האלה, שאף פעם לא באמת. שתמיד נשארים רחוקים מידי. להיות רחוקה מההצגות היומיומיות הקטנות האלה, שסוחטות ממני כל כך הרבה כוחות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה