נריה

השבוע ראיתי בחור דתי.
זה לא שנדלקתי עליו, או שהוא מצא חן בעיני. אבל משהו בו כל כך נגע בי. הייתי מופתעת מהתגובה של עצמי אליו.
זה היה באוטובוס, בדרך לאוניברסיטה. הוא לא ידע איפה לרדת, והסברתי לו.
הוא היה דתי באמת, לא כמוני. מישיבה גבוהה שנחשבת. אמר בהיסוס הזה, שתמיד כל כך הקסים אותי אצל הבנים הדתיים, שהוא מקווה לצבור נק"ז תוך כדי הישיבה. לא הרבה, אני רק מקווה להריץ קצת חומר בין הסדרים. עם הגאווה הזאת הביני"שית. למדתי גמרא, אני מספיק חכם להכל.
ראיתי בחור דתי. אפילו דיברנו שיחה קצרה. הוא הסמיק כשאמרתי שיט. זה כל כך חייך אותי. וגם המבט הזה שלו, המבויש, שאני עוד רואה אצל אלה שעזבו, מתגנב לפעמים. וההתנצלות הזאת, בקול, בחיתוך דיבור, של גבר שמעולם לא דיבר עם אישה.
ראיתי בחור דתי. קראו לו נריה, ומבחינתו מובן מאליו שעשיתי שירות לאומי ואני גרה ביישוב. היה לו הזיק הזה של הדתיות בעיניים, וידעתי שאם אי פעם אשתף אותו בנבכי נפשי הוא יגזור עלי חטא.
ראיתי השבוע בחור דתי, ונזכרתי שפעם פעם אלו היו האנשים שאהבתי, שמשכו אותי. נזכרתי שפעם שמרתי נגיעה בקנאות, פעם האמנתי באמת ובתמים, שלאיש שאוהב ייקראו נריה או אוריה או מתניה, איזה שם כזה מהתנ"ך או מליקוטי מוהר"ן, או לפחות מסגל החינוך של מרכז הרב. נזכרתי שפעם, פעם הייתי שלימה ואוהבת עם אלוהי, ועם הציבור אליו אני שייכת.
והיום.