10.12.2011

מה שלא נאמר

ניואנסים עדינים ושקופים, מלל, מגע מבט.
עם האקס, עם החברה איתה אני לא מדברת מזה שנים, עם האיש שאהב אותי, שברירי מבע, סיפורי חיים שלמים שעוברים במגע עין.
עם ההורים והאחים, המשפחה והחברים הקרובים, מלל דק, משפטים גדועים, תקשורת בעלת וחסרת משמעות. רמזים קטנים, קיימים ולא קיימים.
עם האיש שאני אוהבת, עם החברות שעזבו, עם הקרובים ויקרים ורחוקים, כ"כ רחוקים, הבזקים, מילים דו משמעיות, אילוזיה. הבטחות שלא מובטחות. האמת של השקר, שלא נועזת להיאמר בפירוש.
כמה שבריריים נהינו, מלקטי הניואנסים האלה, עובדים בשקט, אוגרים אותם, מצרפים זה אל זה כמו פאזל. מקרבים לליבנו, מריחים. נצמדים אליהם, כאל נר בחושך גדול. כמה בודדים אנחנו, הלא מעיזים, המהססים, שמשחקים קרוב קרוב לאותה נקודה שלעולם לא ניגע בה.

29.10.2011

אל תשליכני

פעם היית דתי. דתי דתי, ממש, עם אידיאלים וציצית, ערכים וכיפה. למדת בישיבה טובה, נראית כמו חנון. ההורים היו גאים בך. אם הייתי רואה אותך ברחוב אולי אפילו הייתי מתחילה איתך.
פעם היית דתיה. באמת באמת. עם חצאית ארוכה וטאטע, עם ארץ ישראל וחלצת תנועה. היית משריינת ימי שישי בשביל חלות וספונג'ה, היית בשבועות באולפנה ובכיפור בישיבה.
אם הייתי פוגשת אותךָ אז, אולי הייתי מתאהבת בך, אם הייתי פוגשת אותךְ, היינו נהיות חברות הכי טובות.
אבל היום? כשאני רואה אותכם בעיר, עם המכנסיים והפירסינג, הסיגריה והבן זוג וניגשת לחבק, אתם מתרחקים. אתם רואים אותי, עם החצאית, בלי המגע, רואים את הסידור בכיס, ודוקרים. נסגרים. משאירים אותי עם ידיים ריקות ותמיהה פתוחה.
אני אוהבת אתכם. באמת. בלי ציצית. בלי ה'. בלי חצאית.
אני מבינה שעזבתם, עזבתם כל מה שאני מזכירה לכם, את ה"ברוך ה'", ו"זמן מנחה", אני אפילו מעריכה את האומץ לעשות צעד כל כך אמיתי ולא פשוט.
אז זרקתַ את התפילין. זרקת את החלות. ואת הנרות, והחגים.את הרב בישיבה, את המחנכת באולפנה, את הזקנים והמטפחות, את הגמרות והליקוטים.
אז אפילו את אלוהים זרקתם.
אבל למה אותי?

23.10.2011

לשון עבר

האמנתי. קיוויתי. כמהתי. כפרתי. התייאשתי. שנאתי. רציתי.
מגלגלת לי מילים על לשוני  בעבר. כמה מוזר שפעם באמת היו אני, והיום, טעמן שונה וזר, כאילו מעולם לא נצרבו על לוח ליבי. מילים מילים, מתעברות אצלי ומראות לי כמה אחרת אני ממה שהייתי, וכמה אחת איתה.
לפתע, הרצף נגדע. מילה אחת בודדה, עומדת עקשנית, ומסרבת לשקוע אל הנשכח.
לא רצויה, חבוטה וכואבת, היא ניצבת על שתי רגליים שבריריות וזועקת, לא. לא "אהבתי".
אוהבת. עודני אוהבת.
ולנצח,
אוהב.

9.10.2011

נווד זרוק



"את יפה" הוא אומר לי, בפנים מרובעות, בפנים עגולות. חלקות, מזוקנות, עם פיאות בלי. כיפה גדולה, קטנה, לא קיימת. העיניים שלו פעם ירוקות, פעם כחולות, שחורות, חומות, אפורות. ממושקפות. חשופות. אף ארוך, או קצר, חסר צורה. "אני אוהב אותך" בקול נרגש והססני, צעיר ומתלחש, גברי ומהדהד. קול שעוד לא נשבר, קול שכבר סיים.
והלב הזה שלי, שלא יידע מרגוע, מסתכל בכמיהה בכל זוג עיניים שמבטיח, קורא בהן את ההבטחה ההיא, מאזין בערגה לקול המכיל בתוכו כל כך הרבה רגש. ומאמין. מאמין שהפעם זה זה. שהפעם הוא יישאר. מאמין שהוא באמת אוהב. אושר. אני עוד אדע אושר.
כן, בטח.

1.8.2011

המערב הפרוע


כן, רק היום רק היום, כל מה שתרצו כאן ועכשיו!
והמחיר? נמוך נמוך, כמה שקלים, והנפש שלכם.
זלילה וסביאה, בלי חשבון, אלכוהול לתוך הלילה, מזללות כפי יכולתך, והכל בזיל הזול!
אפליקציה חדשה, בואו להרוג אנשים,  אתם הרובה הם המטרות.מלהיב לא?איברים מרוטשים, דם וצרחות פצועים להנאתכם, ישר לאייפון ובחינם.
לא מספיק?אז רבותי, יש אתרי פורנו למינהם. כל תמונות וסרטי הזימה שרק תרצו, מעוררי יצרים, ללא הגבלות דת גזע ונטיה מינית. 
 בואו כולכם, בהמוניכם, פה תשכחו איך נושאים תסכולים, איך דוחים סיפוקים, איך חיים כמו בני אדם,
תשכחו מה זה כבוד עצמי וצלם אנוש ותטבעו בתאוות שלכם, עד שתחנקו.
והמחיר?גרושים!כמעט כלום.המשכורת שלכם תישאר נקיה מרבב, ואחרי שנסיים לטפל בו, תהיו בטוחים שגם המצפון.