אל תשליכני

פעם היית דתי. דתי דתי, ממש, עם אידיאלים וציצית, ערכים וכיפה. למדת בישיבה טובה, נראית כמו חנון. ההורים היו גאים בך. אם הייתי רואה אותך ברחוב אולי אפילו הייתי מתחילה איתך.
פעם היית דתיה. באמת באמת. עם חצאית ארוכה וטאטע, עם ארץ ישראל וחלצת תנועה. היית משריינת ימי שישי בשביל חלות וספונג'ה, היית בשבועות באולפנה ובכיפור בישיבה.
אם הייתי פוגשת אותךָ אז, אולי הייתי מתאהבת בך, אם הייתי פוגשת אותךְ, היינו נהיות חברות הכי טובות.
אבל היום? כשאני רואה אותכם בעיר, עם המכנסיים והפירסינג, הסיגריה והבן זוג וניגשת לחבק, אתם מתרחקים. אתם רואים אותי, עם החצאית, בלי המגע, רואים את הסידור בכיס, ודוקרים. נסגרים. משאירים אותי עם ידיים ריקות ותמיהה פתוחה.
אני אוהבת אתכם. באמת. בלי ציצית. בלי ה'. בלי חצאית.
אני מבינה שעזבתם, עזבתם כל מה שאני מזכירה לכם, את ה"ברוך ה'", ו"זמן מנחה", אני אפילו מעריכה את האומץ לעשות צעד כל כך אמיתי ולא פשוט.
אז זרקתַ את התפילין. זרקת את החלות. ואת הנרות, והחגים.את הרב בישיבה, את המחנכת באולפנה, את הזקנים והמטפחות, את הגמרות והליקוטים.
אז אפילו את אלוהים זרקתם.
אבל למה אותי?