"את יפה" הוא אומר לי, בפנים מרובעות, בפנים עגולות. חלקות, מזוקנות, עם פיאות בלי. כיפה גדולה, קטנה, לא קיימת. העיניים שלו פעם ירוקות, פעם כחולות, שחורות, חומות, אפורות. ממושקפות. חשופות. אף ארוך, או קצר, חסר צורה. "אני אוהב אותך" בקול נרגש והססני, צעיר ומתלחש, גברי ומהדהד. קול שעוד לא נשבר, קול שכבר סיים.
והלב הזה שלי, שלא יידע מרגוע, מסתכל בכמיהה בכל זוג עיניים שמבטיח, קורא בהן את ההבטחה ההיא, מאזין בערגה לקול המכיל בתוכו כל כך הרבה רגש. ומאמין. מאמין שהפעם זה זה. שהפעם הוא יישאר. מאמין שהוא באמת אוהב. אושר. אני עוד אדע אושר.
כן, בטח.
קטנ אני אוהבת אותך מאוד וזה יפה
השבמחקולך אני מאמינה שאת אומרת את המשפט הזה :) תרגישי חשובה, רבים וגדולים לפנייך לא זכו לכך...
השבמחק