רשמים

היא היתה מנהלת. אתם תראו איך הסמכותיות נוספת לטון, את התכליתיות. גם עכשיו אחרי שנים של גימלאות.

הוא היה דתי.  אתם תראו את המבט הביישני הזה, שלא עובר. את העצירה הבלתי מורגשת כשהאוכל מוגש לפה.

היא היתה חולה. אתם תראו את המבט הדואג כשיש חום, את הבהלה וההקלה כשנפער פצע.

הוא פחד. אתם תראו את הרעד, את חוסר היציבות הזה שזולג ברגעי משבר. 

היא אהבה. אתם תראו את העיניים שמתחלמות בשיר, את הידיים שמתהדקות זו אל זו מבלי משים.

הוא איבד.תראו את הסקירות הקצרות לצדדים, את המבט שנשמט. את חוסר האונים הנרכש הזה, של אלה שאיבדו.
אנחנו הווים את שהיינו, ועתידים את שעכשיו, אנחנו הפצעים שיהיו לצלקות, והצלקות שיהיו לרשמים. אנחנו כאב שיהיה לשמחה, שעוד תכאב. אנחנו צחוק ובכי, ישנים חדשים, עם טעם מוכר, שתמיד יישאר.