והיא מעמידה פנים שהכל בסדר, כשהכל לא בסדר. הכל שגוי ומעוות, בצורה הכי יסודית שיכולה להיות. היא אפילו לא בוכה לתוך הכרית, או לאף אחד, רק מסתובבת בראש מעורפל, מעמידה פנים שמקשיבה למי שסביבה, ללהג האינסופי של אלה שחיים. היא עוקבת, היא חייבת, אחרת הם עוד ישימו לב. ואסור לה, אסור לה להיות חלשה, אסור לה לצאת מתפקוד, היא חייבת להתנהג כאילו כלום לא קרה, כאילו היא לא מתה, ככה, בלי התראה מראש, בלי סיבה.
וככה היא מסתחררת, בלי להסביר לעצמה למה בעצם היא לא מרפה ודי, עוזבת את המלחמה האינסופית הזאת על הכלום, למה היא לא שוקעת פשוט בתוך האדישות התהומית והמתמשכת שאוכלת אותה מבפנים, מתמסרת לה. למה היא ממשיכה בחיים, בכל הכוח שאין לה.
ואני מביטה מהצד במבט החומל וחסר האונים שכבר התרגל לפנים שלי, מסתכלת עליה כובה לאיטה, אני שולחת ידיים רפות שכבר התרגלו להיריק.
ואין לאל ידי לעזור, כי סופו של המת שיישכח מהלב.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה