שמישהו ישמע ויקשיב. שמישהו ייגע, ויגיד, אני כאן, איכפת לי.
שמישהו ייראה ויבין, ויגיד, אוהב, בכל זאת.
רציתי שיהיה אחד בעולם שלא יאכל את ההצגה הזו, המחוייכת והנורמלית. רציתי כתף אחת לבכות עליה.
אז הלכתי והסתובבתי איתכם. הלכתי אתכם לטיולים, ישבתי איתכם על קפה. ישנו ביחד בחדר, למדנו ביחד בכיתה. הסתכלתם בי בוכה וצוחקת, ונעלמת לאט לאט לתוך עצמי. אני הסתכלתי בכם מתקפלים מול הכאב. מתרחקים בשקט על קצות האצבעות. מתנצלים, מוקלים, כן אני מבינה.
ומשנגמר בי הכוח להסתיר, ונגמר בכם הכוח להסתתר, התחלתי לחפש את זוג העיניים האחד שיחמול.
עודני.
אני מצטערת שאני לא תמיד הזוג עניים שאותו את מחפשת,אל שכחי שכולנו בתקופה קשה עכשיו.בכל תקופה אחרת זה היה אחרת..
השבמחק