תקרא את הבלוג שלי

ותלמד, את הפסיחות המפוסקות, את המשפטים המתארכים, את המילים המתעשות. את מילות היחס האלה, את החיתוך.
תבין פתאום, על מה אני חושבת שהירוק בעיניים שלי מתערטל פתאום, לאיזה מחוזות השתיקה שלי לוקחת.
תקרא את הבלוג שלי. תמצא שם את היום יום הקטן, את המחשבות הגדולות, את כל מה שאף פעם לא יכנס בדיבורים של סתם. תדע את הצחוק והבכי הכתובים שלי, את הקשר הלא אמצעי בין היד ללב.
תעיין ברשומות, ישנות וחדשות, תחייך בתוכך, תשתעמם, תתעניין. תראה אותי, פארה ואחרת, יפה יותר, מורכבת יותר.
תפגוש אותי אחר כך ותאהב אותי בצורה שונה, תסתכל עלי אחרת ממה שהעלת בדעתך שאי פעם.

warning

תפנה את הגב. בלי לזרוק מבטים, כשאני לא שמה לב.
תמחק. את ההבעה  הזו. עכשיו. תשנה אורינטציה, ומהר.
אל. תחשוב עלי בצורה הזו, שלא יעלה בדעתך. אתה לא רוצה את זה, גם אני לא.
תסתובב, עכשיו. לפני שיהיה מאוחר מידי. זה יגמר רע, אני אומרת לך, אני יודעת. זה אף פעם לא נגמר טוב.

משהו חכם

לא משהו רגשני, כמו שאני כותבת הרבה, לא משהו בנאלי.
משהו חכם, ממש, שיגרום לכם לתפוס את הראש ולהגיד שבחיים לא חשבתם על העולם ככה, שיגרום לכם להגיד, וואו, איזה חכמה היא.
משהו עמוק, לא ברובד העמוק היומיומי, משהו בעומקים שבחיים לא שיערתם שקיימים. משהו שיזרוק אתכם למים שלא הכרתם קודם.
משהו מסעיר, שילמד אתכם על עצמכם, שיגרום לכם להסתכל על דברים בצורה אחרת, שיחרוג מכל המסגרות והמנגנונים שאתם רגילים אליהם.
משהו מהפכני, חדש, אלגנטי, מבריק.

רשומה עם אמירה פוליטית

שאל אותי אדם: ומה השקפת העולם הפוליטית שלך?                                         

                                                                                    

השקפת העולם הפוליטית שלי היא כדלקמן: בית. רצוי, מאבנים אדמדמות כאלה, עם גג בורדו. וחלונות עם וילונות בצבע קרם, שאני אתפור בעצמי. ואדניות על החלון, יפות כאלה, לא המעאפנות של אנשים שמזניחים, עם גרניום בצבע האדום היפה הזה. חבלי כביסה. מכנסיים, תחתונים, שמלות, סדינים, ציציות,  ועוד כיד הדמיון הטובה. שולחן מעץ כבד כזה, חלק וכהה, עם מפה שאני ארקום מעל. ועליו אוכל, טעים, שאני אבשל, וצלחות, וכוסות. וילדים, כמובן, שאוכלים. ואיש, שיושב בראש ומתמלא נחת. וטפיפות רגליים של אנשים שאני אוהבת: רכות, כבדות, מוכרות. וחברות, שגרות קרוב, כי באמת שאי אפשר בלעדיהן, ושיחות על קפה ועוגות של קרין גורן, או על אוכל דל קלוריות, בגלל שההריונות  האלה הורגים את הגזרה. ומריבות וכעסים, ופיוס, ומרמורים קטנוניים שצוחקים עליהם אחר כך. וגינה,  רצוי גינה, עם תבלינים, ופרחים ודשא. ועץ עם נדנדה שתלויה ממנו. ומקום לאופניים. ומורכבויות  כאלה, של הורים ומשפחה, והמון אהבה וחום. והמון ספרים על כל הקיר, מכל הסוגים, ותמונות    מצוירות ביד. שקט כזה של לילה, ריח של ראשים חפופים ונשימות של שינה, המולה של צהריים ומשחקים מפוזרים על הרצפה. 

יקר שלי

אני לא יודעת מי אתה. אולי אפילו עוד לא פגשתי אותך, אולי אני כן ולא מעלה על דעתי איזה מקום אתה עתיד לתפוס. אני כותבת את המכתב על עיוור, רחוקה ממך שנות אור: רווקה הכי שאפשר, שבורת לב או כבר לא שבורת לב מדברים קטנים וצדדיים בדרך. המון ידידים, שום אופציות. המון חיוכים יפים, מעט עניין.

אני מצנזרת את עצמי, כי אני הולכת לפרסם את המכתב הזה, בבלוג, בשביל כל הרווקים שמרגישים וחושבים כמוני, אבל כאן אמורות להיות כמה מילות אהבה ובחירה(אולי יום אחד אראה לך את המכתב המלא).
היום שמעתי את השיר "ליבבתיני", של ארז לב ארי. לא מאורע נדיר, אבל פתאום חסרת לי כל כך. כאילו אני כבר מכירה אותך, כאילו אתה כבר חלק מהחיים שלי. געגוע של ממש, כאילו אנחנו כבר בשר אחד, ורק נעלמת לי, לכמה שעות. וכל כך רציתי לשתף איתך, לחלוק, כמו שאני אעשה תמיד, ואתה לא היית.

אז זהו, במרחק של זמן ומרחב וחיים, אני רוצה כבר עכשיו להגיד לך, שאתה יקר, וקרוב. ושאני מחכה לך מאוד, אי שם, באשר תהיה עכשיו.