אמר לי חבר: נמאס לי לקוות. עזבי האכזבה, נמאס לי מנקודת הזמן שבה אני מאמין שאולי מצאתי. נמאס לי גם מהפרפרים בבטן, נמאס לי מהכמעט געגוע. אני רוצה למצוא, למצוא בלי לחפש.
נראה שכולם מסביבי מחפשים. לא באמת, רק בקטנה, אבל העיניים מתעכבות והלב בוחן.
גם אני, גם אני בשטף הזה. ידיד חדש, ידיד ישן, אקסים. קירבה, ריחוק, מספרי טלפון. גם אני מאסתי, מאסתי בכמעטים ובחשש, בספקות. בציפיה הזו, שאולי סוף סוף משהו באמת יקרה. די לי מחיוכים יפים והתחמקויות, מרמיזות דקות, ממילות אולי חיבה ואולי ידידות.
נמאס לי גם מהתמכור, איך הוא נראה, בן כמה הוא, ומה הנטיות המיניות שלו. איך אני נראית, בת כמה אני, אם יש בכלל מה לדבר אם אני שומרת נגיעה. הוא לא יוצא עם בנות חכמות מידי, או עם בנות בולטות, זה מאיים עליו. הוא לא מספיק רגיש, לא מספיק בוגר.
ומחוסר הודאות, מהאין אומץ לשאול: מה אנחנו? ולמה? נמאס לי לאהוב בלי, להיאהב בלי. נמאס לי, נמאס לי מידידים.
אני רוצה למצוא, למצוא בלי לחפש.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה