"אם תאמרו למבוגרים: ראיתי בית יפה בנוי מלבנים חכליליות ולו פרחי גרניום בחלונות, ויונים על הגג" לא יוכלו לשוות בעיניהם את הבית כלל. יש לומר להם: "ראיתי בית שמחירו מאה מליון פרנק" ואז יתפעלו: "או איזה יופי!".
כך, אם תאמרו להם: "ההוכחה שהנסיך הקטן היה היה, שהוא היה שובה לב, שצחק, ושרצה כבשה. אם משהו רוצה כבשה זו הוכחה לכך שהוא קיים" הם ימשכו בכתפיהם וינהגו בכך כבילדים קטנים. אבל אם תאמרו "הפלנטה אשר ממנה בה היא אסטרואיד B-612 אזי ישתכנעו ויניחו לכם משאלותיהם. כאלה הם. זו אינה אשמתם, ועל הילדים לנהוג בהם באורך רוח" (הנסיך הקטן).
את המבוגרים אני מזהה בשנייה: העיניים שלהם נפגשות עם העיניים שלי מעל כיסא הגלגלים שאני דוחפת, ועולה להם חיוך מאולץ ומזוגג. הם מושכים את ילדיהם קרוב אליהם ומשתדלים בצורה הכי פחות מעליבה להתרחק מהמקום.
אם מבוגר ישאל אותי על האח המקסים שלי, אני אגיד לו: זה גנטי, לא,לא תורשתי. עיוור, לא יכול ללכת, אבל לומד. פיגור שכלי עמוק. הוא מזהה אתי? אני מקווה.
אבל אם אחד מאותם אנשי כוכבים מופלאים ישאל אותי עליו, אני אספר שיש לו חיוך מתוק ושובה לב, ושתמיד הוא מריח כמו תינוק. איך אני אוהבת להסניף אותו.
שהוא עקשן שיודע להשיג כל מה שהוא רוצה, ושהוא כמעט תמיד מחייך וצוחק. שיש לו צליל מצמוץ כזה שהוא משמיע כשהוא מרוצה מעצמו.
כשאני ישנה במיטה שלידו בחדר, הוא לפעמים מושיט יד דרך הברזלים בצד ומלטף לי את הראש בתנועה מגושמת והראלית כזאת, שממיסה לי את הלב.
ושכן, בטח שהוא מזהה אותי. הוא אוהב אותי כל כך!
ושכשהייתי קטנה והוא עוד היה נושך, ההורים שלי סיפרו לי שככה הוא מנשק. אז נתתי לו לנשוך אותי פשוט. וזה כאב כל כך.
אבל מאז אני יודעת שיש דרכים לא וורבאליות, ושאנשים לא צריכים להיות אינטלגנטיים מדיי כדי לאהוב.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה