יקר שלי

אני לא יודעת מי אתה. אולי אפילו עוד לא פגשתי אותך, אולי אני כן ולא מעלה על דעתי איזה מקום אתה עתיד לתפוס. אני כותבת את המכתב על עיוור, רחוקה ממך שנות אור: רווקה הכי שאפשר, שבורת לב או כבר לא שבורת לב מדברים קטנים וצדדיים בדרך. המון ידידים, שום אופציות. המון חיוכים יפים, מעט עניין.

אני מצנזרת את עצמי, כי אני הולכת לפרסם את המכתב הזה, בבלוג, בשביל כל הרווקים שמרגישים וחושבים כמוני, אבל כאן אמורות להיות כמה מילות אהבה ובחירה(אולי יום אחד אראה לך את המכתב המלא).
היום שמעתי את השיר "ליבבתיני", של ארז לב ארי. לא מאורע נדיר, אבל פתאום חסרת לי כל כך. כאילו אני כבר מכירה אותך, כאילו אתה כבר חלק מהחיים שלי. געגוע של ממש, כאילו אנחנו כבר בשר אחד, ורק נעלמת לי, לכמה שעות. וכל כך רציתי לשתף איתך, לחלוק, כמו שאני אעשה תמיד, ואתה לא היית.

אז זהו, במרחק של זמן ומרחב וחיים, אני רוצה כבר עכשיו להגיד לך, שאתה יקר, וקרוב. ושאני מחכה לך מאוד, אי שם, באשר תהיה עכשיו.

עין הזהב אשר לחיטה

מילים

מילים מתמוללות, מתמלמלות, מתמללות.מילים נוצרות, מתהוות, נשטפות.

מילים יפות, מרגשות, עצובות, שמחות, מילים שעושות לך לבכות, מילים שמפריעות לך לישון אחר כך בלילה.

מילים של ביחד, מילים של לבד, מילים של שניהם מעורבבים.

מילים שיוצרות סיפור חדש, מילים שגומרות אותו, מילים שבורחים אליהן, מלים שבורחים מהן.

מילים ארוכות, מילים קצרות, מילים של מערכות יחסים, מערכות יחסים של מילים.

אהבה של מילים, אהבה למילים. מילים של אהבה מילים לאהבה.

מלים של סתם, להג, דיברור, סתם של מילים. מילים למלא חלל ריק, מילים להסתיר מבוכה.

מילים מרוות נפש, יפות, מזהירות. מילים מעיקות,עקומות ומכוערות.

מילים שרוצות להגיד, מילים שרוצות להסתיר.

מילים בטוחות, מילים נמנעות, אמביוולנטיות, חסרות ארגון.

עייפתי.

 בוא נשב ביחד על הדשא. נחזיק ידיים ונסתכל למעלה, על העננים, ונשתוק.

 שעות ככה. בלי לומר מילה.

 אפילו לא אחת.

אנשים שאני אוהבת

אנשים שמאירים בתוכי, שבשברירי היזכרות מחייכים אותי.
אנשים שבשבילם עד סוף העולם, עד תוככי עצמי.
שממלאים את המחשבה, שנוסכים בי נחת וביטחון.
שכיף, כיף לחזור ולמצוא אותם שם, שבדרך הלב פועם בציפיה לראות אותם.
שמעצם היותם משמחים אותי, המון.
אנשים יפים, וטובים, קרובים ויקרים לי כל כך.

סוד ישן חדש

אינדיווידואליזם

 התנהלות תרבותית בה הכלל מעודד את הפרט לצמוח על רקע כישוריו רצונותיו ותכונותיו האישיות. האדם החי בחברה אינדיווידואליסטית יכול וצריך לבנות מושג עצמי עצמאי, בלתי תלוי, ייחודי. מבנה חברתי זה משאיר סימני שאלה רבים; אחד גדול וכאוב נמצא בתחום האינטרקציה הבינאישית, אשר מוגדרת לכל אינדיווידואל עצמאית ומצריכה עבודה קשה וכוחות נפש בתחום התיאום וההבנה. לא ארחיב, כולנו חווינו את המצוקה שבהגדרות לא מסונכרנות של קשר חברתי או בתיאום ציפיות מפרך בתקשורת בינאישית.

 היום יום הולדת

 אני חיה בתרבות של בדידות.

של אי הבנה הדדית מתמדת. של אינטימיות מעושה. של קירבה מאולצת.

עוד שנה, ועדיין לא היה לי ביחד, אמיתי כזה, טהור ופשוט.

המוני אקטים רגשיים, חברתיים, פיזים ומילוליים.

עוד שנה שלא נגע בי איש בנקודה הזו, הפנימית.

הרבה יושר דורשת ממני האמירה הזו, שכן, אני מוקפת בשאהבה נפשי, באמת ובתמים. שאני מאכפתת, בכל ליבי.

ובכל זאת, ואולי בגלל, אני לבד. המון לבד.

אולי

אני זו שבזה לביחד שישנו. נותנת ללבד הזה לחנוק אהבות קטנות, אדומות ממאמץ. אהבות ללא התחדשות או ריגוש, אהבות עדינות ולא מתיימרות.

לו לרגע יכולתי להפשיט את נפשן של אותן נשמות סביבי, לראות את אשר נאלם בדיבור. אילו ידעתי מה באמת חשים הסובבים אותי, הייתי מסתובבת גאה ומאושרת.

שליווה, כפי שמעולם לא הייתי.

 כשם שהיו מסתובבים הם לו ידעו את המתרחש בי.

היום יום הולדת

 ואחת שאלה נפשי.

 הבהוב.

מכל לב קרוב באמת.

 חשיפה קטנה אחת, שתיגע.

כָּל אָדָם צָרִיך מִצְרַיִם - אמנון ריבק

כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִּהְיֶה לוֹ 
אֵיזוֹ מִצְרַיִם,
לִהְיוֹת מֹשֶׁה עַצְמוֹ מִתּוֹכָהּ
בְּיָד חֲזָקָה, 
אוֹ בַּחֲרִיקַת שִׁנַּיִם. 

כָּל אָדָם צָרִיך אֵימָה וַחֲשֵׁכָה גְּדוֹלָה, 
וְנֶחָמָה, וְהַבְטָחָה, וְהַצָּלָה, 
שֶׁיֵּדַע לָשֵׂאת עֵינָיו אֶל הַשָּׁמַיִם. 
כָּל אָדָם צָרִיך תְּפִלָּה
אַחַת, 
שְׁתֵּהֵא שְׁגוּרָה אֶצְלוֹ עַל הַשְּׂפָתַיִם.
אָדָם צָרִיך פַּעַם אַחַת לְהִתְכּוֹפֵף - 
כָּל אָדָם צָרִיך כָּתֵף.

כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִּהְיֶה לוֹ 
אֵיזוֹ מִצְרַיִם,
לִגְאֹל עַצְּמוֹ מִמֶּנָה מִבֵּית עֲבָדִים, 
לָצֵאת בַּחֲצִי הַלַּיִל אֶל מִדְבַּר הַפְּחָדִים, 
לִצְעֹד הַיְשֵׁר אֶל תּוֹך הַמַּיִם, 
לִרְאוֹתָם נִפְתָּחִים מִפָּנָיו לַצְּדָדִים. 
כָּל אָדָם צָרִיך כָּתֵף, 
לָשֵׂאת עָלֶיהָ אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף, 
כָּל אָדָם צָרִיך לְהִזְדַּקֵּףְ. 

כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִּהְיֶה לוֹ 
אֵיזוֹ מִצְרַיִם.
וִירוּשָׁלַיִם,
וּמַסָּע אָרוֹך אֱחָד, 
לִזְכֹּר אוֹתוֹ לָעַד 
בְּכַפּוֹת הָרַגְלַיִם.

אחדים אוהבים

(דןפגיס)

אחדים אוהבים שירה

/וויסלבה 

שימברובסקה

(נתן אלתרמן)

אחדים – 
זאת אומרת שלא כולם.
אפילו לא הרוב אלא המיעוט.
בלי להביא בחשבון את בתי הספר, ששם מוכרחים,
ואת המשוררים עצמם,
אנשים אלה הם שנים לאלף.

אוהבים – 
אך אפשר לאהוב גם מרק עוף עם אטריות,
אוהבים גם מחמאות וצבע תכלת,
אוהבים צעיף ישן,
אוהבים לעמוד על שלהם,
אוהבים ללטף כלב.

שירה – 
אבל מה זאת בעצם שירה.
לא אחת ניתנה לכך 
תשובה רעועה.
ואני אינני יודעת ואינני יודעת ונאחזת בזה
כבמעקה גואל.

המלאך שלי

"אם תאמרו למבוגרים: ראיתי בית יפה בנוי מלבנים חכליליות ולו פרחי גרניום בחלונות, ויונים על הגג" לא יוכלו לשוות בעיניהם את הבית כלל. יש לומר להם: "ראיתי בית שמחירו מאה מליון פרנק" ואז יתפעלו: "או איזה יופי!".

כך, אם תאמרו להם: "ההוכחה שהנסיך הקטן היה היה, שהוא היה שובה לב, שצחק, ושרצה כבשה. אם משהו רוצה כבשה זו הוכחה לכך שהוא קיים" הם ימשכו בכתפיהם וינהגו בכך כבילדים קטנים. אבל אם תאמרו "הפלנטה אשר ממנה בה היא אסטרואיד B-612 אזי ישתכנעו ויניחו לכם משאלותיהם. כאלה הם. זו אינה אשמתם, ועל הילדים לנהוג בהם באורך רוח" (הנסיך הקטן).

את המבוגרים אני מזהה בשנייה: העיניים שלהם נפגשות עם העיניים שלי מעל כיסא הגלגלים שאני דוחפת, ועולה להם חיוך מאולץ ומזוגג. הם מושכים את ילדיהם קרוב אליהם ומשתדלים בצורה הכי פחות מעליבה להתרחק מהמקום.

אם מבוגר ישאל אותי על האח המקסים שלי, אני אגיד לו: זה גנטי, לא,לא תורשתי. עיוור, לא יכול ללכת, אבל לומד. פיגור שכלי עמוק. הוא מזהה אתי? אני מקווה.

אבל אם אחד מאותם אנשי כוכבים מופלאים ישאל אותי עליו, אני אספר שיש לו חיוך מתוק ושובה לב, ושתמיד הוא מריח כמו תינוק. איך אני אוהבת להסניף אותו.

שהוא עקשן שיודע להשיג כל מה שהוא רוצה, ושהוא כמעט תמיד מחייך וצוחק. שיש לו צליל מצמוץ כזה שהוא משמיע כשהוא מרוצה מעצמו.

כשאני ישנה במיטה שלידו בחדר, הוא לפעמים מושיט יד דרך הברזלים בצד ומלטף לי את הראש בתנועה מגושמת והראלית כזאת, שממיסה לי את הלב.

ושכן, בטח שהוא מזהה אותי. הוא אוהב אותי כל כך!

ושכשהייתי קטנה והוא עוד היה נושך, ההורים שלי סיפרו לי שככה הוא מנשק. אז נתתי לו לנשוך אותי פשוט. וזה כאב כל כך.

אבל מאז אני יודעת שיש דרכים לא וורבאליות, ושאנשים לא צריכים להיות אינטלגנטיים מדיי כדי לאהוב.

לחפש אהבה.

אמר לי חבר: נמאס לי לקוות. עזבי האכזבה, נמאס לי מנקודת הזמן שבה אני מאמין שאולי מצאתי. נמאס לי גם מהפרפרים בבטן, נמאס לי מהכמעט געגוע. אני רוצה למצוא, למצוא בלי לחפש.

נראה שכולם מסביבי מחפשים. לא באמת, רק בקטנה, אבל העיניים מתעכבות והלב בוחן.

 גם אני, גם אני בשטף הזה. ידיד חדש, ידיד ישן, אקסים. קירבה, ריחוק, מספרי טלפון. גם אני מאסתי, מאסתי בכמעטים ובחשש, בספקות. בציפיה הזו, שאולי סוף סוף משהו באמת יקרה. די לי מחיוכים יפים והתחמקויות, מרמיזות דקות, ממילות אולי חיבה ואולי ידידות. 

נמאס לי גם מהתמכור, איך הוא נראה, בן כמה הוא, ומה הנטיות המיניות שלו. איך אני נראית, בת כמה אני, אם יש בכלל מה לדבר אם אני שומרת נגיעה. הוא לא יוצא עם בנות חכמות מידי, או עם בנות בולטות, זה מאיים עליו. הוא לא מספיק רגיש, לא מספיק בוגר.

ומחוסר הודאות, מהאין אומץ לשאול: מה אנחנו? ולמה? נמאס לי לאהוב בלי, להיאהב בלי. נמאס לי, נמאס לי מידידים.

אני רוצה למצוא, למצוא בלי לחפש.