ימים אחרים

את תגדלי, ותהיי אישה מפורסמת.
תגדלי ותשאי את נס הפמיניזם, את תהיי אישה שמובילה, בעולם של גברים.
תגדלי ותוכיחי להקב"ה שהמתנות שהוא חנן אותך בהן לא היו לשווא.
את תגדלי ותקדמי את העולם, תקבלי פרס נובל, ואולי עוד כמה.
את תפרסמי את השם של מדינת ישראל, בBBC יפרסמו את התמונות שלך עם הילדים החיילים, כל העולם יראה ויעריך.
את תעשי קידוש ה' גדול, את תעשי בוכתות כסף.
יהיה לך מימוש עצמי וסיפוק אישי, קריירה, אוטו גדול ומרווח.



אני אגדל. אגדל ואהיה אמא.
אני אכין לילדים שלי אלפחורס לשבתות, אכין חלות כאלה, של אמא, עם צימוקים.
אני אגדל ואעשה כביסה עם מלא מרכך, שיהיה ריח של בית בבגדים, שאני ובעלי נזהה אחד את השני מקילומטרים ונחייך.
אני אקח יום חופש מהעבודה, ניסע עם הגיטרה והכלב לעשות פיקניק.
אני אגדל. הילידם שלי יהיו שמנמנים וחייכנים, מלאי חיבוק ואהבה.
אני אגדל ואריב איתם, על הכיור הסתום ועל הפח שמלא.
אני אגדל ואשכיב את הילדים מוקדם, כדי לשבת על קפה עם אבא. כדי לריב איתו. כדי לעשות איתו אהבה.
אני אגדל ואהיה אנונימית לחלוטין. אני לא אשנה לאף אחד, כלום. אולי למטופלים, שאם אני אחליט יהיו לי. אני אגור באיזו גבעה, עם נוף יפה והרבה שמש, עם מעט אנשים. אני אכתוב למגירה, ואולי קצת לבלוג, שגם ככה אף אחד לא קורא.

אני אגדל ואוהב, הרבה, לעומק. כי זה מה שאני טובה בו באמת.

אהבה רבה לא תוכל לכבות את המים

והיא מעמידה פנים שהכל בסדר, כשהכל לא בסדר. הכל שגוי ומעוות, בצורה הכי יסודית שיכולה להיות. היא אפילו לא בוכה לתוך הכרית, או לאף אחד, רק מסתובבת בראש מעורפל, מעמידה פנים שמקשיבה למי שסביבה, ללהג האינסופי של אלה שחיים. היא עוקבת, היא חייבת, אחרת הם עוד ישימו לב. ואסור לה, אסור לה להיות חלשה, אסור לה לצאת מתפקוד, היא חייבת להתנהג כאילו כלום לא קרה, כאילו היא לא מתה, ככה, בלי התראה מראש, בלי סיבה. 

וככה היא מסתחררת, בלי להסביר לעצמה למה בעצם היא לא מרפה ודי, עוזבת את המלחמה האינסופית הזאת על הכלום, למה היא לא שוקעת פשוט בתוך האדישות התהומית והמתמשכת שאוכלת אותה מבפנים, מתמסרת לה. למה היא ממשיכה בחיים, בכל הכוח שאין לה.

ואני מביטה מהצד במבט החומל וחסר האונים שכבר התרגל לפנים שלי, מסתכלת עליה כובה לאיטה, אני שולחת ידיים רפות שכבר התרגלו להיריק. 

ואין לאל ידי לעזור, כי סופו של המת שיישכח מהלב.

עין גדי

רגליים יחפות, שמלה אדומה, שיער פזור.

ים, שמש. קצף ומלח.

סליחה, פיוס, אלוהים כאב, שנאה, קנאה, זעם, אהבה, רצון.

גוף ונפש, רוח. שבת.

ילדים קטנים, יפים, מבולבלים. חוזרים והולכים, מסתובבים ומחייכים.

נשים קטנות. יפות, מבולבלות. יקרות לי כ"כ. אהובות לאין הערך.

אנשים שישנם ועברו, אנשים שעדיין מתנכחים, בהפתעה, באים לביקור קצר ונעלמים שוב בפאתי התודעה, משאירים אחריהם מבוכה וחוט דק של עצב.

חלומות, קרע, פצעים.

החלמה.

מוזיקה, אוזניות, חלון חשוך.

ריק.

שקט, שלווה, סערה.

תקווה ויאוש.

אהבה ושנאה.

כל שרציתי

שמישהו ישמע ויקשיב. שמישהו ייגע, ויגיד, אני כאן, איכפת לי.

שמישהו ייראה ויבין, ויגיד, אוהב, בכל זאת.

רציתי שיהיה אחד בעולם שלא יאכל את ההצגה הזו, המחוייכת והנורמלית. רציתי כתף אחת לבכות עליה.

אז הלכתי והסתובבתי איתכם. הלכתי אתכם לטיולים, ישבתי איתכם על קפה. ישנו ביחד בחדר, למדנו ביחד בכיתה. הסתכלתם בי בוכה וצוחקת, ונעלמת לאט לאט לתוך עצמי. אני הסתכלתי בכם מתקפלים מול הכאב. מתרחקים בשקט על קצות האצבעות. מתנצלים, מוקלים, כן אני מבינה. 

ומשנגמר בי הכוח להסתיר, ונגמר בכם הכוח להסתתר, התחלתי לחפש את זוג העיניים האחד שיחמול.

עודני.

רשמים

היא היתה מנהלת. אתם תראו איך הסמכותיות נוספת לטון, את התכליתיות. גם עכשיו אחרי שנים של גימלאות.

הוא היה דתי.  אתם תראו את המבט הביישני הזה, שלא עובר. את העצירה הבלתי מורגשת כשהאוכל מוגש לפה.

היא היתה חולה. אתם תראו את המבט הדואג כשיש חום, את הבהלה וההקלה כשנפער פצע.

הוא פחד. אתם תראו את הרעד, את חוסר היציבות הזה שזולג ברגעי משבר. 

היא אהבה. אתם תראו את העיניים שמתחלמות בשיר, את הידיים שמתהדקות זו אל זו מבלי משים.

הוא איבד.תראו את הסקירות הקצרות לצדדים, את המבט שנשמט. את חוסר האונים הנרכש הזה, של אלה שאיבדו.
אנחנו הווים את שהיינו, ועתידים את שעכשיו, אנחנו הפצעים שיהיו לצלקות, והצלקות שיהיו לרשמים. אנחנו כאב שיהיה לשמחה, שעוד תכאב. אנחנו צחוק ובכי, ישנים חדשים, עם טעם מוכר, שתמיד יישאר.