i wish i had a nose.

משפטים שנורא אירוני לשמוע מהאדם הלא נכון:
-את ידידה מדהימה, ממש  כמו אחות.
-את תצליחי להשיג את כל מי שתרצי.
-אני אוהב אותך.

כשאומרים...בעצם מתכוונים
-לא, מה פתאום, לא יצאת מפגרת (יצאת מה זה מפגרת, אבל את בחורה יפה)
- בטח שיש לי כוח אליך! (אין לי כוח אליך אבל " ")
-אני מקשיב (אין לי מושג בשיט מה אמרת, אבל " ")
-טוב, נו קלטתם את הפרינציפ.

אבשלך גנן?
-מאיזה צד מכניסים את הכרטיס הזה? אפשר את המספר שלך לפעם הבאה שאתקע?
-איך את רואה את השולחן שבת שלך?
-פיתחתי תיאוריה מתמטית חדשה, רוצה לשמוע?
- תגידי, את שומרת נגיעה וכל זה?

סיפור מטופש

את הסיפור הזה שכחתי שכתבתי, עד שפגשתי את הבחור שבהשראתו הוא נכתב, ואחרי החלפת מבטים רבת משמעות , ו"שבת שלום", נזכרתי שהוא אי שם. עכשיו מצאתי אותו מתחת למיטה בניקיון לפסח, והרי הוא לפניכם. מאני משתדלת לא להיות קיטשית בד"כ בהקשרים של אהבה וזה, אבל הסיפור הזה גרם לי לתהות כמה פעמים אני מפספסת דברים שיכלו להיות מדהימים עם אנשים מיוחדים, וכמה פעמים אנשים אחרים מפספסים אותי.


היא היתה יפה. לא יפה בצורה בנאלית, יפה באמת, בין כל החתיכות למיניהן העיניים הגדולות והנבונות שלה, והפנים הרכות, היו נדירות ביפין.
הוא היה מסתכל בה מרחוק תמיד, ממולל בליבו מילים שיאמר לה, לכשיוכל. אוסף חיוכים אקראיים, ריצודים של אור מהעיניים האלה, היפות.
אם היה יכול היה ניגש, מדבר. מציג. זוכה אולי אפילו לחיוך בשבילו.

**
הוא היה עדין, כמעט שברירי. היא תמיד היתה מתבוננת בו, בעיניים היפות והמחייכות שלה. מתוך השצף שתמיד ליווה אותה, היה משהו שובה לב בשקט שלו, בכמעט מבוכה.
אם לא היתה חוששת לפגוע, היתה ניגשת, מחייכת, נוגעת, בשקט הזה שלו, שכל כך תפס אותה.

**
אי שם במציאות אחרת, כזו שלא קיימת בעולם של בני התמותה הפחדנים והטיפשים, הם יושבים ביחד. על חוף הים, בבית קפה, על ספסל בשומקום. מדברים.צוחקים. נוגעים לא נוגעים זה בנפשה של זו, ויודעים. מין ידיעה כזאת של שייכות, שאיש מהם לא העז לדעת קודם.

נריה

השבוע ראיתי בחור דתי.
זה לא שנדלקתי עליו, או שהוא מצא חן בעיני. אבל משהו בו כל כך נגע בי. הייתי מופתעת מהתגובה של עצמי אליו.
זה היה באוטובוס, בדרך לאוניברסיטה. הוא לא ידע איפה לרדת, והסברתי לו.
הוא היה דתי באמת, לא כמוני. מישיבה גבוהה שנחשבת. אמר בהיסוס הזה, שתמיד כל כך הקסים אותי אצל הבנים הדתיים, שהוא מקווה לצבור נק"ז תוך כדי הישיבה. לא הרבה, אני רק מקווה להריץ קצת חומר בין הסדרים. עם הגאווה הזאת הביני"שית. למדתי גמרא, אני מספיק חכם להכל.
ראיתי בחור דתי. אפילו דיברנו שיחה קצרה. הוא הסמיק כשאמרתי שיט. זה כל כך חייך אותי. וגם המבט הזה שלו, המבויש, שאני עוד רואה אצל אלה שעזבו, מתגנב לפעמים. וההתנצלות הזאת, בקול, בחיתוך דיבור, של גבר שמעולם לא דיבר עם אישה.
ראיתי בחור דתי. קראו לו נריה, ומבחינתו מובן מאליו שעשיתי שירות לאומי ואני גרה ביישוב. היה לו הזיק הזה של הדתיות בעיניים, וידעתי שאם אי פעם אשתף אותו בנבכי נפשי הוא יגזור עלי חטא.
ראיתי השבוע בחור דתי, ונזכרתי שפעם פעם אלו היו האנשים שאהבתי, שמשכו אותי. נזכרתי שפעם שמרתי נגיעה בקנאות, פעם האמנתי באמת ובתמים, שלאיש שאוהב ייקראו נריה או אוריה או מתניה, איזה שם כזה מהתנ"ך או מליקוטי מוהר"ן, או לפחות מסגל החינוך של מרכז הרב. נזכרתי שפעם, פעם הייתי שלימה ואוהבת עם אלוהי, ועם הציבור אליו אני שייכת.
והיום.

אם הייתי חיה

 אם הייתי חיה הייתי צב.

הייתי גרה בחצר האחורית של מישהו. מתנהלת לאיטי בין חסה לחסה. נותנת לשמש ללטף אותי, לא ממהרת לשום מקום. עומדת ככה עם העיניים עצומות והראש מורם, נצח או שניים. מרשה לחום של האבנים בכפות הרגליים. מתכווצת פנימה במהירות בזק כשמישהו שולח יד. מגששת החוצה בהיסוס, כשחוזר הביטחון. 

אם הייתי חיה הייתי צב.

הייתי מכונסת בתוך השריון שלי, מוציאה זנב מידי פעם. מנצנצת מבפנים עם העיניים החכמות האלה שלי,  מחייכת אל השידולים. ברגעים של חסד; רגל, עם ציפורניים ארוכות ומלוכלכות, מגרדת בחיבה את היד שלך.

בנקודות האלה, היפות באמת, המרגשות, הייתי יוצאת החוצה. זוקפת את הראש המכוער שלי, מחייכת את החיוך העקום שלי, המופתע, מאושרת לראות אותך שם, את האושר שלך מול המחווה.

 אם הייתי חיה הייתי צב.

מסורבלת ומגושמת. איטית ויסודית. מופנית עמוק עמוק פנימה. 

אין לי כוח לאנשים

בא לי ללבוש את הפיג'מה של אבא, הגדולה עלי בהמון, שעושה לי כתפיים של שחקן כדורגל, וגורמת לי להיראות כזאת קטנה.
אולי לנסוע לשבוע, לשום מקום. בלי הפלאפון או הפייסבוק, בלי לדעת אם אנשים מתגעגעים אלי או לא, בלי לחשוב על זה.
בא לי שלא יהיה לי איכפת, מזה שאם אני איעלם אני גם לא אחסר לאף אחד.
בא לי לבכות למישהו על הכתף. בלי שיהיה איכפת לי אם הזווית של הראש שלי עליו נוחה לא, בלי שאני אדאג מהשאלה אם הוא מובך או מועק ממני. פשוט להישען. בשקט.
אני רוצה לדעת שמישהו אי שם אוהב אותי. באמת. בלי כל הסייגים והמחשבות האלה, שיש לי כשאני אוהבת אנשים. אני רוצה נקודה אחת, של כוח, שממנה אני אוכל לשאוב, תמיד.
אני רוצה לנסוע רחוק, מכל האנשים האלה, שאף פעם לא באמת. שתמיד נשארים רחוקים מידי. להיות רחוקה מההצגות היומיומיות הקטנות האלה, שסוחטות ממני כל כך הרבה כוחות.

יוני.

שיילכו לה***ן כולם.
אלה שמתו ואלה שחיים.
אלה שאוהבים ואלה ששונאים.
העצובים, השמחים,
הרדודים והעמוקים.
החושבים והאינטלקטואלים ויושבי הקרנות.
הוגי הדיעות הפילוסופים, האווילים והבערים.
שייחנקו. פשוט.
המאמינים והכופרים,
המקשיבים והמדברים,
העשירים והדלים,
הנמוכים והגבוהים,
וגם כל אלה שסתם, בלי הגדרה.
אפילו את אלוהים נזרוק לאלף עזאזלים,
רק אל תהיי עצובה.