תקרא את הבלוג שלי

ותלמד, את הפסיחות המפוסקות, את המשפטים המתארכים, את המילים המתעשות. את מילות היחס האלה, את החיתוך.
תבין פתאום, על מה אני חושבת שהירוק בעיניים שלי מתערטל פתאום, לאיזה מחוזות השתיקה שלי לוקחת.
תקרא את הבלוג שלי. תמצא שם את היום יום הקטן, את המחשבות הגדולות, את כל מה שאף פעם לא יכנס בדיבורים של סתם. תדע את הצחוק והבכי הכתובים שלי, את הקשר הלא אמצעי בין היד ללב.
תעיין ברשומות, ישנות וחדשות, תחייך בתוכך, תשתעמם, תתעניין. תראה אותי, פארה ואחרת, יפה יותר, מורכבת יותר.
תפגוש אותי אחר כך ותאהב אותי בצורה שונה, תסתכל עלי אחרת ממה שהעלת בדעתך שאי פעם.

warning

תפנה את הגב. בלי לזרוק מבטים, כשאני לא שמה לב.
תמחק. את ההבעה  הזו. עכשיו. תשנה אורינטציה, ומהר.
אל. תחשוב עלי בצורה הזו, שלא יעלה בדעתך. אתה לא רוצה את זה, גם אני לא.
תסתובב, עכשיו. לפני שיהיה מאוחר מידי. זה יגמר רע, אני אומרת לך, אני יודעת. זה אף פעם לא נגמר טוב.

משהו חכם

לא משהו רגשני, כמו שאני כותבת הרבה, לא משהו בנאלי.
משהו חכם, ממש, שיגרום לכם לתפוס את הראש ולהגיד שבחיים לא חשבתם על העולם ככה, שיגרום לכם להגיד, וואו, איזה חכמה היא.
משהו עמוק, לא ברובד העמוק היומיומי, משהו בעומקים שבחיים לא שיערתם שקיימים. משהו שיזרוק אתכם למים שלא הכרתם קודם.
משהו מסעיר, שילמד אתכם על עצמכם, שיגרום לכם להסתכל על דברים בצורה אחרת, שיחרוג מכל המסגרות והמנגנונים שאתם רגילים אליהם.
משהו מהפכני, חדש, אלגנטי, מבריק.

רשומה עם אמירה פוליטית

שאל אותי אדם: ומה השקפת העולם הפוליטית שלך?                                         

                                                                                    

השקפת העולם הפוליטית שלי היא כדלקמן: בית. רצוי, מאבנים אדמדמות כאלה, עם גג בורדו. וחלונות עם וילונות בצבע קרם, שאני אתפור בעצמי. ואדניות על החלון, יפות כאלה, לא המעאפנות של אנשים שמזניחים, עם גרניום בצבע האדום היפה הזה. חבלי כביסה. מכנסיים, תחתונים, שמלות, סדינים, ציציות,  ועוד כיד הדמיון הטובה. שולחן מעץ כבד כזה, חלק וכהה, עם מפה שאני ארקום מעל. ועליו אוכל, טעים, שאני אבשל, וצלחות, וכוסות. וילדים, כמובן, שאוכלים. ואיש, שיושב בראש ומתמלא נחת. וטפיפות רגליים של אנשים שאני אוהבת: רכות, כבדות, מוכרות. וחברות, שגרות קרוב, כי באמת שאי אפשר בלעדיהן, ושיחות על קפה ועוגות של קרין גורן, או על אוכל דל קלוריות, בגלל שההריונות  האלה הורגים את הגזרה. ומריבות וכעסים, ופיוס, ומרמורים קטנוניים שצוחקים עליהם אחר כך. וגינה,  רצוי גינה, עם תבלינים, ופרחים ודשא. ועץ עם נדנדה שתלויה ממנו. ומקום לאופניים. ומורכבויות  כאלה, של הורים ומשפחה, והמון אהבה וחום. והמון ספרים על כל הקיר, מכל הסוגים, ותמונות    מצוירות ביד. שקט כזה של לילה, ריח של ראשים חפופים ונשימות של שינה, המולה של צהריים ומשחקים מפוזרים על הרצפה. 

יקר שלי

אני לא יודעת מי אתה. אולי אפילו עוד לא פגשתי אותך, אולי אני כן ולא מעלה על דעתי איזה מקום אתה עתיד לתפוס. אני כותבת את המכתב על עיוור, רחוקה ממך שנות אור: רווקה הכי שאפשר, שבורת לב או כבר לא שבורת לב מדברים קטנים וצדדיים בדרך. המון ידידים, שום אופציות. המון חיוכים יפים, מעט עניין.

אני מצנזרת את עצמי, כי אני הולכת לפרסם את המכתב הזה, בבלוג, בשביל כל הרווקים שמרגישים וחושבים כמוני, אבל כאן אמורות להיות כמה מילות אהבה ובחירה(אולי יום אחד אראה לך את המכתב המלא).
היום שמעתי את השיר "ליבבתיני", של ארז לב ארי. לא מאורע נדיר, אבל פתאום חסרת לי כל כך. כאילו אני כבר מכירה אותך, כאילו אתה כבר חלק מהחיים שלי. געגוע של ממש, כאילו אנחנו כבר בשר אחד, ורק נעלמת לי, לכמה שעות. וכל כך רציתי לשתף איתך, לחלוק, כמו שאני אעשה תמיד, ואתה לא היית.

אז זהו, במרחק של זמן ומרחב וחיים, אני רוצה כבר עכשיו להגיד לך, שאתה יקר, וקרוב. ושאני מחכה לך מאוד, אי שם, באשר תהיה עכשיו.

עין הזהב אשר לחיטה

מילים

מילים מתמוללות, מתמלמלות, מתמללות.מילים נוצרות, מתהוות, נשטפות.

מילים יפות, מרגשות, עצובות, שמחות, מילים שעושות לך לבכות, מילים שמפריעות לך לישון אחר כך בלילה.

מילים של ביחד, מילים של לבד, מילים של שניהם מעורבבים.

מילים שיוצרות סיפור חדש, מילים שגומרות אותו, מילים שבורחים אליהן, מלים שבורחים מהן.

מילים ארוכות, מילים קצרות, מילים של מערכות יחסים, מערכות יחסים של מילים.

אהבה של מילים, אהבה למילים. מילים של אהבה מילים לאהבה.

מלים של סתם, להג, דיברור, סתם של מילים. מילים למלא חלל ריק, מילים להסתיר מבוכה.

מילים מרוות נפש, יפות, מזהירות. מילים מעיקות,עקומות ומכוערות.

מילים שרוצות להגיד, מילים שרוצות להסתיר.

מילים בטוחות, מילים נמנעות, אמביוולנטיות, חסרות ארגון.

עייפתי.

 בוא נשב ביחד על הדשא. נחזיק ידיים ונסתכל למעלה, על העננים, ונשתוק.

 שעות ככה. בלי לומר מילה.

 אפילו לא אחת.

אנשים שאני אוהבת

אנשים שמאירים בתוכי, שבשברירי היזכרות מחייכים אותי.
אנשים שבשבילם עד סוף העולם, עד תוככי עצמי.
שממלאים את המחשבה, שנוסכים בי נחת וביטחון.
שכיף, כיף לחזור ולמצוא אותם שם, שבדרך הלב פועם בציפיה לראות אותם.
שמעצם היותם משמחים אותי, המון.
אנשים יפים, וטובים, קרובים ויקרים לי כל כך.

סוד ישן חדש

אינדיווידואליזם

 התנהלות תרבותית בה הכלל מעודד את הפרט לצמוח על רקע כישוריו רצונותיו ותכונותיו האישיות. האדם החי בחברה אינדיווידואליסטית יכול וצריך לבנות מושג עצמי עצמאי, בלתי תלוי, ייחודי. מבנה חברתי זה משאיר סימני שאלה רבים; אחד גדול וכאוב נמצא בתחום האינטרקציה הבינאישית, אשר מוגדרת לכל אינדיווידואל עצמאית ומצריכה עבודה קשה וכוחות נפש בתחום התיאום וההבנה. לא ארחיב, כולנו חווינו את המצוקה שבהגדרות לא מסונכרנות של קשר חברתי או בתיאום ציפיות מפרך בתקשורת בינאישית.

 היום יום הולדת

 אני חיה בתרבות של בדידות.

של אי הבנה הדדית מתמדת. של אינטימיות מעושה. של קירבה מאולצת.

עוד שנה, ועדיין לא היה לי ביחד, אמיתי כזה, טהור ופשוט.

המוני אקטים רגשיים, חברתיים, פיזים ומילוליים.

עוד שנה שלא נגע בי איש בנקודה הזו, הפנימית.

הרבה יושר דורשת ממני האמירה הזו, שכן, אני מוקפת בשאהבה נפשי, באמת ובתמים. שאני מאכפתת, בכל ליבי.

ובכל זאת, ואולי בגלל, אני לבד. המון לבד.

אולי

אני זו שבזה לביחד שישנו. נותנת ללבד הזה לחנוק אהבות קטנות, אדומות ממאמץ. אהבות ללא התחדשות או ריגוש, אהבות עדינות ולא מתיימרות.

לו לרגע יכולתי להפשיט את נפשן של אותן נשמות סביבי, לראות את אשר נאלם בדיבור. אילו ידעתי מה באמת חשים הסובבים אותי, הייתי מסתובבת גאה ומאושרת.

שליווה, כפי שמעולם לא הייתי.

 כשם שהיו מסתובבים הם לו ידעו את המתרחש בי.

היום יום הולדת

 ואחת שאלה נפשי.

 הבהוב.

מכל לב קרוב באמת.

 חשיפה קטנה אחת, שתיגע.

כָּל אָדָם צָרִיך מִצְרַיִם - אמנון ריבק

כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִּהְיֶה לוֹ 
אֵיזוֹ מִצְרַיִם,
לִהְיוֹת מֹשֶׁה עַצְמוֹ מִתּוֹכָהּ
בְּיָד חֲזָקָה, 
אוֹ בַּחֲרִיקַת שִׁנַּיִם. 

כָּל אָדָם צָרִיך אֵימָה וַחֲשֵׁכָה גְּדוֹלָה, 
וְנֶחָמָה, וְהַבְטָחָה, וְהַצָּלָה, 
שֶׁיֵּדַע לָשֵׂאת עֵינָיו אֶל הַשָּׁמַיִם. 
כָּל אָדָם צָרִיך תְּפִלָּה
אַחַת, 
שְׁתֵּהֵא שְׁגוּרָה אֶצְלוֹ עַל הַשְּׂפָתַיִם.
אָדָם צָרִיך פַּעַם אַחַת לְהִתְכּוֹפֵף - 
כָּל אָדָם צָרִיך כָּתֵף.

כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִּהְיֶה לוֹ 
אֵיזוֹ מִצְרַיִם,
לִגְאֹל עַצְּמוֹ מִמֶּנָה מִבֵּית עֲבָדִים, 
לָצֵאת בַּחֲצִי הַלַּיִל אֶל מִדְבַּר הַפְּחָדִים, 
לִצְעֹד הַיְשֵׁר אֶל תּוֹך הַמַּיִם, 
לִרְאוֹתָם נִפְתָּחִים מִפָּנָיו לַצְּדָדִים. 
כָּל אָדָם צָרִיך כָּתֵף, 
לָשֵׂאת עָלֶיהָ אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף, 
כָּל אָדָם צָרִיך לְהִזְדַּקֵּףְ. 

כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִּהְיֶה לוֹ 
אֵיזוֹ מִצְרַיִם.
וִירוּשָׁלַיִם,
וּמַסָּע אָרוֹך אֱחָד, 
לִזְכֹּר אוֹתוֹ לָעַד 
בְּכַפּוֹת הָרַגְלַיִם.

אחדים אוהבים

(דןפגיס)

אחדים אוהבים שירה

/וויסלבה 

שימברובסקה

(נתן אלתרמן)

אחדים – 
זאת אומרת שלא כולם.
אפילו לא הרוב אלא המיעוט.
בלי להביא בחשבון את בתי הספר, ששם מוכרחים,
ואת המשוררים עצמם,
אנשים אלה הם שנים לאלף.

אוהבים – 
אך אפשר לאהוב גם מרק עוף עם אטריות,
אוהבים גם מחמאות וצבע תכלת,
אוהבים צעיף ישן,
אוהבים לעמוד על שלהם,
אוהבים ללטף כלב.

שירה – 
אבל מה זאת בעצם שירה.
לא אחת ניתנה לכך 
תשובה רעועה.
ואני אינני יודעת ואינני יודעת ונאחזת בזה
כבמעקה גואל.

המלאך שלי

"אם תאמרו למבוגרים: ראיתי בית יפה בנוי מלבנים חכליליות ולו פרחי גרניום בחלונות, ויונים על הגג" לא יוכלו לשוות בעיניהם את הבית כלל. יש לומר להם: "ראיתי בית שמחירו מאה מליון פרנק" ואז יתפעלו: "או איזה יופי!".

כך, אם תאמרו להם: "ההוכחה שהנסיך הקטן היה היה, שהוא היה שובה לב, שצחק, ושרצה כבשה. אם משהו רוצה כבשה זו הוכחה לכך שהוא קיים" הם ימשכו בכתפיהם וינהגו בכך כבילדים קטנים. אבל אם תאמרו "הפלנטה אשר ממנה בה היא אסטרואיד B-612 אזי ישתכנעו ויניחו לכם משאלותיהם. כאלה הם. זו אינה אשמתם, ועל הילדים לנהוג בהם באורך רוח" (הנסיך הקטן).

את המבוגרים אני מזהה בשנייה: העיניים שלהם נפגשות עם העיניים שלי מעל כיסא הגלגלים שאני דוחפת, ועולה להם חיוך מאולץ ומזוגג. הם מושכים את ילדיהם קרוב אליהם ומשתדלים בצורה הכי פחות מעליבה להתרחק מהמקום.

אם מבוגר ישאל אותי על האח המקסים שלי, אני אגיד לו: זה גנטי, לא,לא תורשתי. עיוור, לא יכול ללכת, אבל לומד. פיגור שכלי עמוק. הוא מזהה אתי? אני מקווה.

אבל אם אחד מאותם אנשי כוכבים מופלאים ישאל אותי עליו, אני אספר שיש לו חיוך מתוק ושובה לב, ושתמיד הוא מריח כמו תינוק. איך אני אוהבת להסניף אותו.

שהוא עקשן שיודע להשיג כל מה שהוא רוצה, ושהוא כמעט תמיד מחייך וצוחק. שיש לו צליל מצמוץ כזה שהוא משמיע כשהוא מרוצה מעצמו.

כשאני ישנה במיטה שלידו בחדר, הוא לפעמים מושיט יד דרך הברזלים בצד ומלטף לי את הראש בתנועה מגושמת והראלית כזאת, שממיסה לי את הלב.

ושכן, בטח שהוא מזהה אותי. הוא אוהב אותי כל כך!

ושכשהייתי קטנה והוא עוד היה נושך, ההורים שלי סיפרו לי שככה הוא מנשק. אז נתתי לו לנשוך אותי פשוט. וזה כאב כל כך.

אבל מאז אני יודעת שיש דרכים לא וורבאליות, ושאנשים לא צריכים להיות אינטלגנטיים מדיי כדי לאהוב.

לחפש אהבה.

אמר לי חבר: נמאס לי לקוות. עזבי האכזבה, נמאס לי מנקודת הזמן שבה אני מאמין שאולי מצאתי. נמאס לי גם מהפרפרים בבטן, נמאס לי מהכמעט געגוע. אני רוצה למצוא, למצוא בלי לחפש.

נראה שכולם מסביבי מחפשים. לא באמת, רק בקטנה, אבל העיניים מתעכבות והלב בוחן.

 גם אני, גם אני בשטף הזה. ידיד חדש, ידיד ישן, אקסים. קירבה, ריחוק, מספרי טלפון. גם אני מאסתי, מאסתי בכמעטים ובחשש, בספקות. בציפיה הזו, שאולי סוף סוף משהו באמת יקרה. די לי מחיוכים יפים והתחמקויות, מרמיזות דקות, ממילות אולי חיבה ואולי ידידות. 

נמאס לי גם מהתמכור, איך הוא נראה, בן כמה הוא, ומה הנטיות המיניות שלו. איך אני נראית, בת כמה אני, אם יש בכלל מה לדבר אם אני שומרת נגיעה. הוא לא יוצא עם בנות חכמות מידי, או עם בנות בולטות, זה מאיים עליו. הוא לא מספיק רגיש, לא מספיק בוגר.

ומחוסר הודאות, מהאין אומץ לשאול: מה אנחנו? ולמה? נמאס לי לאהוב בלי, להיאהב בלי. נמאס לי, נמאס לי מידידים.

אני רוצה למצוא, למצוא בלי לחפש.

i wish i had a nose.

משפטים שנורא אירוני לשמוע מהאדם הלא נכון:
-את ידידה מדהימה, ממש  כמו אחות.
-את תצליחי להשיג את כל מי שתרצי.
-אני אוהב אותך.

כשאומרים...בעצם מתכוונים
-לא, מה פתאום, לא יצאת מפגרת (יצאת מה זה מפגרת, אבל את בחורה יפה)
- בטח שיש לי כוח אליך! (אין לי כוח אליך אבל " ")
-אני מקשיב (אין לי מושג בשיט מה אמרת, אבל " ")
-טוב, נו קלטתם את הפרינציפ.

אבשלך גנן?
-מאיזה צד מכניסים את הכרטיס הזה? אפשר את המספר שלך לפעם הבאה שאתקע?
-איך את רואה את השולחן שבת שלך?
-פיתחתי תיאוריה מתמטית חדשה, רוצה לשמוע?
- תגידי, את שומרת נגיעה וכל זה?

סיפור מטופש

את הסיפור הזה שכחתי שכתבתי, עד שפגשתי את הבחור שבהשראתו הוא נכתב, ואחרי החלפת מבטים רבת משמעות , ו"שבת שלום", נזכרתי שהוא אי שם. עכשיו מצאתי אותו מתחת למיטה בניקיון לפסח, והרי הוא לפניכם. מאני משתדלת לא להיות קיטשית בד"כ בהקשרים של אהבה וזה, אבל הסיפור הזה גרם לי לתהות כמה פעמים אני מפספסת דברים שיכלו להיות מדהימים עם אנשים מיוחדים, וכמה פעמים אנשים אחרים מפספסים אותי.


היא היתה יפה. לא יפה בצורה בנאלית, יפה באמת, בין כל החתיכות למיניהן העיניים הגדולות והנבונות שלה, והפנים הרכות, היו נדירות ביפין.
הוא היה מסתכל בה מרחוק תמיד, ממולל בליבו מילים שיאמר לה, לכשיוכל. אוסף חיוכים אקראיים, ריצודים של אור מהעיניים האלה, היפות.
אם היה יכול היה ניגש, מדבר. מציג. זוכה אולי אפילו לחיוך בשבילו.

**
הוא היה עדין, כמעט שברירי. היא תמיד היתה מתבוננת בו, בעיניים היפות והמחייכות שלה. מתוך השצף שתמיד ליווה אותה, היה משהו שובה לב בשקט שלו, בכמעט מבוכה.
אם לא היתה חוששת לפגוע, היתה ניגשת, מחייכת, נוגעת, בשקט הזה שלו, שכל כך תפס אותה.

**
אי שם במציאות אחרת, כזו שלא קיימת בעולם של בני התמותה הפחדנים והטיפשים, הם יושבים ביחד. על חוף הים, בבית קפה, על ספסל בשומקום. מדברים.צוחקים. נוגעים לא נוגעים זה בנפשה של זו, ויודעים. מין ידיעה כזאת של שייכות, שאיש מהם לא העז לדעת קודם.

נריה

השבוע ראיתי בחור דתי.
זה לא שנדלקתי עליו, או שהוא מצא חן בעיני. אבל משהו בו כל כך נגע בי. הייתי מופתעת מהתגובה של עצמי אליו.
זה היה באוטובוס, בדרך לאוניברסיטה. הוא לא ידע איפה לרדת, והסברתי לו.
הוא היה דתי באמת, לא כמוני. מישיבה גבוהה שנחשבת. אמר בהיסוס הזה, שתמיד כל כך הקסים אותי אצל הבנים הדתיים, שהוא מקווה לצבור נק"ז תוך כדי הישיבה. לא הרבה, אני רק מקווה להריץ קצת חומר בין הסדרים. עם הגאווה הזאת הביני"שית. למדתי גמרא, אני מספיק חכם להכל.
ראיתי בחור דתי. אפילו דיברנו שיחה קצרה. הוא הסמיק כשאמרתי שיט. זה כל כך חייך אותי. וגם המבט הזה שלו, המבויש, שאני עוד רואה אצל אלה שעזבו, מתגנב לפעמים. וההתנצלות הזאת, בקול, בחיתוך דיבור, של גבר שמעולם לא דיבר עם אישה.
ראיתי בחור דתי. קראו לו נריה, ומבחינתו מובן מאליו שעשיתי שירות לאומי ואני גרה ביישוב. היה לו הזיק הזה של הדתיות בעיניים, וידעתי שאם אי פעם אשתף אותו בנבכי נפשי הוא יגזור עלי חטא.
ראיתי השבוע בחור דתי, ונזכרתי שפעם פעם אלו היו האנשים שאהבתי, שמשכו אותי. נזכרתי שפעם שמרתי נגיעה בקנאות, פעם האמנתי באמת ובתמים, שלאיש שאוהב ייקראו נריה או אוריה או מתניה, איזה שם כזה מהתנ"ך או מליקוטי מוהר"ן, או לפחות מסגל החינוך של מרכז הרב. נזכרתי שפעם, פעם הייתי שלימה ואוהבת עם אלוהי, ועם הציבור אליו אני שייכת.
והיום.

אם הייתי חיה

 אם הייתי חיה הייתי צב.

הייתי גרה בחצר האחורית של מישהו. מתנהלת לאיטי בין חסה לחסה. נותנת לשמש ללטף אותי, לא ממהרת לשום מקום. עומדת ככה עם העיניים עצומות והראש מורם, נצח או שניים. מרשה לחום של האבנים בכפות הרגליים. מתכווצת פנימה במהירות בזק כשמישהו שולח יד. מגששת החוצה בהיסוס, כשחוזר הביטחון. 

אם הייתי חיה הייתי צב.

הייתי מכונסת בתוך השריון שלי, מוציאה זנב מידי פעם. מנצנצת מבפנים עם העיניים החכמות האלה שלי,  מחייכת אל השידולים. ברגעים של חסד; רגל, עם ציפורניים ארוכות ומלוכלכות, מגרדת בחיבה את היד שלך.

בנקודות האלה, היפות באמת, המרגשות, הייתי יוצאת החוצה. זוקפת את הראש המכוער שלי, מחייכת את החיוך העקום שלי, המופתע, מאושרת לראות אותך שם, את האושר שלך מול המחווה.

 אם הייתי חיה הייתי צב.

מסורבלת ומגושמת. איטית ויסודית. מופנית עמוק עמוק פנימה. 

אין לי כוח לאנשים

בא לי ללבוש את הפיג'מה של אבא, הגדולה עלי בהמון, שעושה לי כתפיים של שחקן כדורגל, וגורמת לי להיראות כזאת קטנה.
אולי לנסוע לשבוע, לשום מקום. בלי הפלאפון או הפייסבוק, בלי לדעת אם אנשים מתגעגעים אלי או לא, בלי לחשוב על זה.
בא לי שלא יהיה לי איכפת, מזה שאם אני איעלם אני גם לא אחסר לאף אחד.
בא לי לבכות למישהו על הכתף. בלי שיהיה איכפת לי אם הזווית של הראש שלי עליו נוחה לא, בלי שאני אדאג מהשאלה אם הוא מובך או מועק ממני. פשוט להישען. בשקט.
אני רוצה לדעת שמישהו אי שם אוהב אותי. באמת. בלי כל הסייגים והמחשבות האלה, שיש לי כשאני אוהבת אנשים. אני רוצה נקודה אחת, של כוח, שממנה אני אוכל לשאוב, תמיד.
אני רוצה לנסוע רחוק, מכל האנשים האלה, שאף פעם לא באמת. שתמיד נשארים רחוקים מידי. להיות רחוקה מההצגות היומיומיות הקטנות האלה, שסוחטות ממני כל כך הרבה כוחות.

יוני.

שיילכו לה***ן כולם.
אלה שמתו ואלה שחיים.
אלה שאוהבים ואלה ששונאים.
העצובים, השמחים,
הרדודים והעמוקים.
החושבים והאינטלקטואלים ויושבי הקרנות.
הוגי הדיעות הפילוסופים, האווילים והבערים.
שייחנקו. פשוט.
המאמינים והכופרים,
המקשיבים והמדברים,
העשירים והדלים,
הנמוכים והגבוהים,
וגם כל אלה שסתם, בלי הגדרה.
אפילו את אלוהים נזרוק לאלף עזאזלים,
רק אל תהיי עצובה.

ימים אחרים

את תגדלי, ותהיי אישה מפורסמת.
תגדלי ותשאי את נס הפמיניזם, את תהיי אישה שמובילה, בעולם של גברים.
תגדלי ותוכיחי להקב"ה שהמתנות שהוא חנן אותך בהן לא היו לשווא.
את תגדלי ותקדמי את העולם, תקבלי פרס נובל, ואולי עוד כמה.
את תפרסמי את השם של מדינת ישראל, בBBC יפרסמו את התמונות שלך עם הילדים החיילים, כל העולם יראה ויעריך.
את תעשי קידוש ה' גדול, את תעשי בוכתות כסף.
יהיה לך מימוש עצמי וסיפוק אישי, קריירה, אוטו גדול ומרווח.



אני אגדל. אגדל ואהיה אמא.
אני אכין לילדים שלי אלפחורס לשבתות, אכין חלות כאלה, של אמא, עם צימוקים.
אני אגדל ואעשה כביסה עם מלא מרכך, שיהיה ריח של בית בבגדים, שאני ובעלי נזהה אחד את השני מקילומטרים ונחייך.
אני אקח יום חופש מהעבודה, ניסע עם הגיטרה והכלב לעשות פיקניק.
אני אגדל. הילידם שלי יהיו שמנמנים וחייכנים, מלאי חיבוק ואהבה.
אני אגדל ואריב איתם, על הכיור הסתום ועל הפח שמלא.
אני אגדל ואשכיב את הילדים מוקדם, כדי לשבת על קפה עם אבא. כדי לריב איתו. כדי לעשות איתו אהבה.
אני אגדל ואהיה אנונימית לחלוטין. אני לא אשנה לאף אחד, כלום. אולי למטופלים, שאם אני אחליט יהיו לי. אני אגור באיזו גבעה, עם נוף יפה והרבה שמש, עם מעט אנשים. אני אכתוב למגירה, ואולי קצת לבלוג, שגם ככה אף אחד לא קורא.

אני אגדל ואוהב, הרבה, לעומק. כי זה מה שאני טובה בו באמת.

אהבה רבה לא תוכל לכבות את המים

והיא מעמידה פנים שהכל בסדר, כשהכל לא בסדר. הכל שגוי ומעוות, בצורה הכי יסודית שיכולה להיות. היא אפילו לא בוכה לתוך הכרית, או לאף אחד, רק מסתובבת בראש מעורפל, מעמידה פנים שמקשיבה למי שסביבה, ללהג האינסופי של אלה שחיים. היא עוקבת, היא חייבת, אחרת הם עוד ישימו לב. ואסור לה, אסור לה להיות חלשה, אסור לה לצאת מתפקוד, היא חייבת להתנהג כאילו כלום לא קרה, כאילו היא לא מתה, ככה, בלי התראה מראש, בלי סיבה. 

וככה היא מסתחררת, בלי להסביר לעצמה למה בעצם היא לא מרפה ודי, עוזבת את המלחמה האינסופית הזאת על הכלום, למה היא לא שוקעת פשוט בתוך האדישות התהומית והמתמשכת שאוכלת אותה מבפנים, מתמסרת לה. למה היא ממשיכה בחיים, בכל הכוח שאין לה.

ואני מביטה מהצד במבט החומל וחסר האונים שכבר התרגל לפנים שלי, מסתכלת עליה כובה לאיטה, אני שולחת ידיים רפות שכבר התרגלו להיריק. 

ואין לאל ידי לעזור, כי סופו של המת שיישכח מהלב.

עין גדי

רגליים יחפות, שמלה אדומה, שיער פזור.

ים, שמש. קצף ומלח.

סליחה, פיוס, אלוהים כאב, שנאה, קנאה, זעם, אהבה, רצון.

גוף ונפש, רוח. שבת.

ילדים קטנים, יפים, מבולבלים. חוזרים והולכים, מסתובבים ומחייכים.

נשים קטנות. יפות, מבולבלות. יקרות לי כ"כ. אהובות לאין הערך.

אנשים שישנם ועברו, אנשים שעדיין מתנכחים, בהפתעה, באים לביקור קצר ונעלמים שוב בפאתי התודעה, משאירים אחריהם מבוכה וחוט דק של עצב.

חלומות, קרע, פצעים.

החלמה.

מוזיקה, אוזניות, חלון חשוך.

ריק.

שקט, שלווה, סערה.

תקווה ויאוש.

אהבה ושנאה.

כל שרציתי

שמישהו ישמע ויקשיב. שמישהו ייגע, ויגיד, אני כאן, איכפת לי.

שמישהו ייראה ויבין, ויגיד, אוהב, בכל זאת.

רציתי שיהיה אחד בעולם שלא יאכל את ההצגה הזו, המחוייכת והנורמלית. רציתי כתף אחת לבכות עליה.

אז הלכתי והסתובבתי איתכם. הלכתי אתכם לטיולים, ישבתי איתכם על קפה. ישנו ביחד בחדר, למדנו ביחד בכיתה. הסתכלתם בי בוכה וצוחקת, ונעלמת לאט לאט לתוך עצמי. אני הסתכלתי בכם מתקפלים מול הכאב. מתרחקים בשקט על קצות האצבעות. מתנצלים, מוקלים, כן אני מבינה. 

ומשנגמר בי הכוח להסתיר, ונגמר בכם הכוח להסתתר, התחלתי לחפש את זוג העיניים האחד שיחמול.

עודני.

רשמים

היא היתה מנהלת. אתם תראו איך הסמכותיות נוספת לטון, את התכליתיות. גם עכשיו אחרי שנים של גימלאות.

הוא היה דתי.  אתם תראו את המבט הביישני הזה, שלא עובר. את העצירה הבלתי מורגשת כשהאוכל מוגש לפה.

היא היתה חולה. אתם תראו את המבט הדואג כשיש חום, את הבהלה וההקלה כשנפער פצע.

הוא פחד. אתם תראו את הרעד, את חוסר היציבות הזה שזולג ברגעי משבר. 

היא אהבה. אתם תראו את העיניים שמתחלמות בשיר, את הידיים שמתהדקות זו אל זו מבלי משים.

הוא איבד.תראו את הסקירות הקצרות לצדדים, את המבט שנשמט. את חוסר האונים הנרכש הזה, של אלה שאיבדו.
אנחנו הווים את שהיינו, ועתידים את שעכשיו, אנחנו הפצעים שיהיו לצלקות, והצלקות שיהיו לרשמים. אנחנו כאב שיהיה לשמחה, שעוד תכאב. אנחנו צחוק ובכי, ישנים חדשים, עם טעם מוכר, שתמיד יישאר.

ביחד

אל תסיים מהצלחת. מותר לך להרגיש מלא, עד גדותיך.
אל תנקה מאחורי האוזניים. מותר לך להיות אדיש. מותר שלא יהיה איכפת.
אל תראה תמיד חזק, מותר לך להיות חלש לפעמים, להתפרק.
איתי אתה יכול להיראות עקום, שברירי, לא מוצלח.
בוא נישבר, ביחד. בוא נאבד שליטה.
בוא נבכה, עד שנהיה מכוערים בעיני כולם, עם הדמעות והנזלת והפנים המעוותות.
בוא נצחק, בקול, בפה פתוח עד הסוף, שיראו את כל הסתימות. שאנשים ייסתכלו עלינו ברחמים, שייחשבו שאנחנו משוגעים.
בוא נקלל, במילים הכי גסות. אלה שלא אומרים אף פעם, אפילו לא בלב.
בוא נלך לאיבוד ביחד. נתעה חסרי אונים במקומות זרים לנו.
בוא נרוץ יד ביד ברחוב, נדרוך על רגליים, נבריח יונים. שיסובבו אלינו את הראש ויצעקו שאנחנו חוליגנים.
בוא נתחבק, עד שנהיה לאחד, עד שנאבד זה בזה.

איש אחד הלך הלך נפל לבור, ומת.

טוב, האמת שזה יותר מורכב מזה, כמו כל שאר הסיפורים שמספרים לילד קטן, פישטו אותו עד כדי גיחוך על מנת שלא ייצטרך להתמודד עם הגדול מבינתו.

      האיש לא סתם הלך, היו לצידו, מאחוריו ומלפניו אנשים רבים. והוא לא פשוט נפל, זה היה יותר ארוך. יותר..איך  אומרים את זה, תהליכי. האיש גם לא מת מהנפילה לבור. האמת, לקח הרבה יותר זמן למות ממה שבטקסט המקורי, כי הוא צעק ובכה שיוציאו אותו. חלק מהאנשים התעלמו, חלק הנידו בראשם כי הוא היה כל כך  מקסים לפני שהוא נפל לבור, איך הוא הגיע כזה נמוך?

       אבל היו גם את הטובי לב, שניסו לעזור לו. הם שלחו לו ידיים ואמרו לו המון מילים יפות שגרמו לו להפסיק לבכות, ולפחד פחות. הוא לא הגיע לידיים שלהם, ולא הצליח למשוך את עצמו למעלה. אבל באמת יפה מצידם. והם התייאשו באיזה שלב, או שלא התייאשו, אבל סיפרו לעצמם שאם הוא לא יצא כנראה שאי אפשר ובטח המילים שהם אמרו עושות משהו והוא יסתדר לבד והכל יהיה בסדר. הוא לא כעס עליהם, הם היו מקסימים, ובאמת שהוא כבר הרגיש לא נעים מאיך שהוא מפריע להם לעשות מה שהם רוצים ולחיות את החיים שלהם בשקט בלי רגשות אשם מעיקים.

אז הוא התכרבל לו בשקט והשתדל מאוד שהם לא ישימו לב אליו. מידי פעם הם ניסו לבדוק מה שלומו, ואז הוא היה מסתובב בזווית שהם לא ייראו את הפצעים, ומנגב מהר את הדמעות, ומספר שנפלא לו והכל בסדר, ושלא יפריעו לעצמם. 

טוב, נו, עשיתי לכם ספוילר, אז אתם כבר יודעים שיום אחד הם באו לבדוק מה שלומו, ומצאו אותו מת. הם עשו לו הלוויה יפה, ובכו נורא, וידעו להגיד איזה מדהים ומיוחד הוא היה וכמה חבל שהוא איננו. הם הרגישו התעלות עם הצער הזה, הם נהיו חזקים יותר, רגישים יותר, טובים יותר.

        ככה לפחות הם אמרו לי, אני לא יודעת. אני לא הייתי שם. וכששמעתי את הסיפור אמרתי לעצמי, שאני בטוח הייתי יורדת אליו, ומחבקת אותו ומנקה לו את הפצעים. הייתי הופכת את העולם כדי שייצא, הייתי מוחקת לו את החיוך המזויף מהפנים ונותנת לו לבכות על הכתף שלי, עד שכל הפחד והצער והבושה ייתנקזו. זה מה שאמרתי לעצמי. 

זה מה שכולם אומרים לעצמם. 

מתוך: גבעת החול

אני בן מלך נרדם
שאהבתו מעוררתו
לתרדמה חדשה.
אני קבצן של אהבה
שנקרע לו תרמילו
והוא מניח את האהבה
בתוך תרמיל קרוע
(ש"י עגנון) 

ארס. פואטיקה.

אני כותבת קיטש. אני כותבת  כ"כ קיטש, שהתוכן מאבד את הכנות שלו. אני משתמשת ביותר מידי דימויים, מילים גבוהות מידי. כאילו אני מתיימרת להישמע כמו מישהו מוכשר באמת, כאילו אני מאמינה שהזיוף שלי לא יורגש.

אני כותבת רדוד, אני כותבת מתקתק. זה מחליא אותי לפעמים, לקרוא אותי מתבכיינת, מתלהבת. כמו פאקצה ברחוב.

אני טיפשה שמנסה להישמע חכמה. אני קטנה שמנסה להתעוות גדולה. 

מה חשבתי לעצמי.